הקדמה: המסע המשותף

] 18 [ בין החלמה לריפ וי ולכל פרט שהמטופל בוחר לספר לי . מהאבוריג'ינים למדתי להקשיב למכלול, לקלוט את הניואנסים, ולהבין שהן המחלה והן הריפוי טמונים בתפיסת השלם שמרכיב את חייו של האדם המתמודד עם מחלה קשה . תובנה זו עיצבה את דמותי כמטפל עד היום . גם בעולם המערבי אין דרך להפריד בין החיים מחוץ למרפאה לבין המצב הבריאותי של אדם שנכנס אליה — הכול קשור בכול . תובנה נוספת מזמן שהותי באוסטרליה הייתה החשיבות של תקשורת נטולת חסמים ומחיצות בין המטופל למטפל . לכן סידרתי את חדר המרפאה שלי כך שהשולחן ניצב צמוד לקיר, ואני ישבתי מול השולחן ואילו המטופל ישב לצידו, אבל כמעט מולי . באופן הזה, המטופל יכול היה לקרוא בקלות את מה שרשמתי בתיקו האישי — בלי סודות — ומעל הכול, ברגע שהיה צורך בשיחה בעלת אופי אישי יותר, זזתי ימינה קלות עם הכיסא, ומיד נוצר מרחב טיפולי נכון ומכבד בין מטופל ומטפל . האישה שעוררה את סקרנותי בחדר ההמתנה נכנסה לחדר במעין ריחוף והתיישבה בכיסא לידי . הבנתי מיד מה הדליק אצלי נורה אדומה כשראיתי אותה בחוץ . זה ניכר לעין, וברור מהמבט על פניה, גון פניה היה צהוב . אמנם זאת הייתה צהבת "עדינה", בשלבי...  To the book