פתח דבר

10 ליאת שטייר-לבני ככל שסרטוני "היטלר מתרגז" ברשת הלכו והתרבו . לא הבנתי כיצד אני, שחושבת שאסור בשום פנים ואופן לשלב שואה והומור, מוצאת את עצמי צוחקת עד דמעות מהעיבודים השונים של הסצנה המפורסמת מהסרט הנפילה . באותה תקופה הוזמנתי לטקס אלטרנטיבי שנערך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ב"בית להיות" בחולון . ציפי קיכלר, שעמדה בראש "בית להיות" עד ,2012 ניהלה משנות התשעים ועד לפרישתה טקס שיועד לבני הדור השני והשלישי לשואה, המכונה "ליל שימורים" . אף על פי שהטקס נערך בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לא צייתה קיכלר לנורמות המקובלות, והתעלמה מהכלל הלא – כתוב, השולל שילוב בין הומור לזיכרון השואה . הטקס הכאוטי היה מלא בהומור, ספונטניות ודיאלוגים פרועים ובלתי קונבנציונליים . כשהתבוננתי בנוכחים שצחקו ובכו יחד, תהיתי, האם זו זילות השואה ? האם הצחוק הזה הוא בהכרח ביזוי הטראומה ? כי דווקא שם, בתוך ההמולה, הבדיחות והצחוק המשותף של הנוכחים ראיתי את הכאב האמיתי, המזוקק של בני הדור השני והשלישי . ההומור קרע את העטיפה של המשפטים הקלישאתיים הגדולים שבהם עטפה התרבות הישראלית את השואה . מתוך החדר בקע הזיכרון השורשי וה...  To the book