ד. המלכת מַרְדֻךּ

186 פרק רביעי האַנֻנַכִּי במלואם נשקו רגליו . [ נקהלו ] באסיפתם בהצדעה, [ . . . ] עמדו וקדו : "הנה המלך" . [ . . . ] אבותיו שבעו חמדתו, 90 שמע האדון, קצותיו מכוסים באבק הקרב . . . 92 ניחוח ארז [ . . . ] משחו על [ ג ] ופו, [ ל ] בש [ שמ ] לת נסיכו [ תו ] [ זו ] הר מלכ [ ות ] , נזר אי [ מה ] . 95 נשא את האַלה, בימי [ נ ] ו החזי [ ק ( הּ ) ] , 96 [ . . . ] אצר בשמאל ( ו ) . . . 98 [ . . . ] הניח רגליו, 99 [ תלה ] לצדו מטה של שלום וציות . . . 104 במקדש כסא [ ו . . . ] 105 בהיכלו [ . . . ] האלים במלוא [ ם . . . ] לַחְ'מוּ ולַ [ חַ'מ ] וּ [ . . . ] פתחו את פיהם וא [ מרו לאל ] י האִגִגִי : "לפנים מַרְדֻךּ ( היה ) הבן אהובנו, 110 עתה — מלככם ( הוא ) ! לדבריו הסכיתו ! " שנית קַראו ואַמרו יחדיו : "'מלך אלי שמים וארץ' שמו, הוא — בטחו בו" . סדר עלילת אֶנֻמַה אֶלִש מחייב כי המראה שראו האלים, והבשורה ששמעו, אשר בעקבותיהם מלך מַרְדֻךּ, הם מעשי בריאתו . אולם תוכן הכתובים מעלֶה כי לא על הבריאה שמחים האלים, ולא שמועתה היא שהגיעה לאזניהם ( וממילא אין צורך בשמועה על בריאתו של עולם ) , אלא דבר ניצחונו על ה...  To the book