הסם חייב לזרום

בשם האימפריה הבריטית חלקים מהודו, הפכה את אזור בנגל ( Bengal ) בצפון - מזרח הודו למרכז ייצור של הסם . החברה מכרה אותו במכירות פומביות לסוחרים פרטיים במטבעות כסף, שמכרו אותו בדרום - מזרח אסיה וסין . משום שהסוחרים קנו את האופיום בכסף ממש, הם מכרו אותו לסינים גם בכסף, כסף שבו השתמשו לקנות עוד אופיום מחברת הודו המזרחית . ממשלת הוד מלכותה הטילה מס על המכירות של החברה, ואת רווחי המס רשמה במאזן סחר החוץ לזכותה . לונדון הצליחה סוף - סוף להפוך את מאזן הסחר לטובתה ובדרך גם להפיק רווח נאה מהייצור והמכירה של אופיום . הבעיה שאופיום הוא סם ממכר, שיוצר תלות פיזית קשה אצל המשתמש בו . עם המכירות גדל מספר המשתמשים, ולקראת אמצע המאה ה - 19 האופיום התפשט בסין והפך כשני מיליון אזרחים סינים למכורים . ההתמכרות גבתה מחיר סוציאלי חמור : המשתמשים לא רצו או לא יכלו לעבוד והפכו לנטל על המשפחות שלהם ועל המדינה . הממשל הקיסרי ניסה למנוע את התפשטות הסם אך ללא הועיל . בתחילת שנת 1800 נכנס למדינה פחות 201 . מ - 200 טון אופיום . ב - 1835 המספר כבר זינק לכמעט 2,000 טון הייבוא של אופיום גם גרם ליציאה של כסף מהמדינה . הכל...  To the book