מפני אֵימת הרִיק: על קריסת המימזיס בשירי פגיס

שמעון זנדבנק 12 הֵם לְבַדָּם בַּקֶּצֶף מָצְאוּ אֶת יָדָם הַקָּרָה ( "לבנות קונכיות השתיקה", עמ' 11 ) . הניגוד הזה בין מערבולת החיים לשתיקת האמנות עתיד לחצות את מרחב שירתו של פגיס לכל אורכו . אבל השתיקה שייכת לאמנות הפלסטית, לא לאמנות המילה . השירה אינה שותקת, היא מדברת . וכשהיא מדברת מיתוסף ללובן ולקור אלמנט הכרחי לדיבור : הסימוּן . בשיר אחר מתוך הקובץ המוקדם "שעון הצל", "גני נכר" ( עמ' 45 ) , הקורא למשורר לשיר על גנים, 2 מיתוספים ללובן ולקור אימז'ים של ראי, בבואה וזכוכית . הגנים שהמשורר נקרא לבוא ולשיר להם "צָמְחוּ בִּרְאִי", עומדים כמו בתוך "בָּבוּאַת צִבְעוֹנִין" . כלומר הם משקפים, מסמנים, משהו . נכנס כאן יסוד מימטי שהוא הכרחי לשירה מעצם היותה עשויה מילים ; האמנות, כשהיא מופשטת, יכולה גם בלעדיו . היסוד המימטי מגשר על אותו ניגוד שהזכרתי . הוא מפגיש את הסירות השחורות עם הקונכיות הלבנות, את החיים עם האמנות . המימזיס מביא את החיים אל האמנות . ביטוי אלגנטי למפגש הזה נותן פגיס בשיר מוקדם אחר, "האגרטָל" : אֶת הַזֶּרֶם הַגֵּא הַנִּמְהָר הַזְּגוּגִית הָרוֹגַעַת חוֹבֶקֶת . הַגּוֹעֵשׁ, הַשּׁוֹ...  To the book