|
|
228 פרק שישי הנסון רובינסון, שעבדה במפעל בלוול מגיל עשר, מתארת בצורה חדה את החיים ב"עיר הנולים" ( מכשירי האריגה ) , אשר מחד כללו גישה לחינוך לבנות ומקור תעסוקה עצמאי לנשים, שהיו נדירים בראשית המאה ה- ,19 ומאידך, ניצול כלכלי והידרדרות בתנאי השכר שהביאו לגל של שביתות שנכשלו . * * * בשנת ,1831 בצילו של צער גדול, שהשאיר את ארבעת ילדיה בלא אב ( הבכור בן שבע בלבד ) , נותרה אימי להיאבק לבדה ; ואף שהתאמצה מאוד להרוויח די לחם כדי למלא את פיותנו הרעבים, לא הצליחה לעשות זאת אפילו בעזרתם של ידידים נדיבים . [ . . . ] זמן קצר אחר כך אחותה האלמנה של אימי, אנג'לין קאדווֹרת, שניהלה אכסניה לעובדות המפעל בלוֹוֵל, יעצה לה לעבור לעירהּ . הלכתי לבית הספר בקביעות עד גיל עשר בערך, ואז אימי, שחשה שהיא זקוקה לעזרה בעבודותיה מעבר למה שיכולתי להעניק לה, וגם נזקקה לכסף שיכולתי להשׂתכר, הרשתה לי, על פי בקשתי ( כי רציתי מאוד להרוויח כסף כמו שאר הבנות ) , ללכת לעבוד במהרה במפעל . תחילה עבדתי באולם הטווייה כ"אספנית" . אספניות היו הנערות הצעירות ביותר, ותפקידן היה להסיר את הסלילים המלאים ולהחליפם בריקים . [ . . . ] [ ....
To the book |
|
|