|
|
בתיה סעדה — זעקתה הנואשת של אם 211 לאן . . . לא יודע, שבי כאן, גבירתי . שני גברים הושיבו אותי בכוח בעגלה . הבן שלי בוכה ואני . . . אם אצעק יגידו שאני לא נורמלית . אם אנסה להרביץ למישהו, למרות שזה לא סביר, גם יגידו . לטלפן למשטרה ? צחי גביר עובד איתם . אין לי אל מי לפנות . שמעתי את עידן בוכה . מה עם הבן ? הושיבו אותי בכוח בעגלה הזו כי ידעו שאתנגד . אולי הוא הנחה אותם להביא את העגלה והוציאו אותי בכוח בעגלה . התביישתי להמשיך בחוץ את הוויכוח הקולני . אמבולנס עומד בחוץ, ודאי גם מכונית משטרה . ודאי הרבה אורות, ודאי השכנים . לא ניתן לתאר את הרגשתי באותם רגעים . אין מילים לתאר את גודל חוסר האונים והזעם . וכל הזמן לא ידעתי שצחי גביר שם . רק למחרת עידן סיפר לי שלאחר שנלקחתי צחי גביר נשאר ושאל אותו : איפה הקלטות ? עידן היה בהלם מהמחזה שהתרחש לנגד עיניו . וצחי גביר שואל אותו איפה הקלטות . עידן סיפר שבשעה שאני נאבקתי עם "איש מד"א" צחי גביר שלח את ידיו אל השידה כשמאחור ניצב "השוטר" . יש לי תחושה שהיה זה חבר שלו מחופש לשוטר . עידן אמר לי : אמא, אין טפח בבית שלא הפכו אותו פנים ואחור . אפילו לפח האשפה ...
To the book |
|
|