המלחמה

58 נעשה מסוכן . המכון ההררי , כמו רוב המוסדות המדעיים , לא תפקד . אבא היה צריך למצוא עבודה ולהחליט כיצד ולאן נתפנה ממוסקבה . הוא מצא את הפתרון האופטימלי - פנה למשרד תעשיית הפחם וקיבל הפניה למפעל גדול להעשרת פחם בקרגנדה , לתפקיד מהנדס ראשי . אחרי שהנאצים כבשו את דונבאס , דווקא קרגנדה הפכה לספקית העיקרית של פחם במדינה הנלחמת . הכרטיסים נקנו , החפצים נארזו . אגב הכרטיסים והחפצים - הרכבת שלנו היתה אחת האחרונות שיצאה עם מקומות שמורים ואפשרות להעלות מטען . עזבנו באוגוסט , וכבר בספטמבר התמונה היתה שונה לגמרי : את הרכבות מילאו עד אפס מקום , ואנשים עזבו רק כדי לעזוב , בלי לדעת היכן יגורו ויעבדו . להתראות , מוסקבה ! יותר מאוחר הבנתי שהחלטתו של אבי להתפנות לא נבעה אך ורק מסכנות של הלחימה . עוד לפני המלחמה הוא ידע היטב על אכזריותם של הנאצים כלפי היהודים . לכן עזיבת המכון ההררי וההחלטה לעבור לקרגנדה הרחוקה היו מעשים מתוכננים היטב תוך הבנת המצב . בתחילת המלחמה קיבלו קרובינו בקייב ובחרקוב מאבא מכתבים בהולים : " תתפנו דחוף ! הגרמנים רוצחים יהודים ! " רובם הקשיבו לעצתו וניצלו מן הטבח . בסוף אוגוסט הגענ...  To the book