על ציונויוֹת, מדינת ישראל, גזענות, קץ ההכחשה ושלום

278 הערבים והשואה גלייזר אינו עוצר כאן ; הוא מודה , במובן מסוים , באופייה האקסקלוסיבי של החברה הישראלית : בישראל יש לנו חברה שהאינטגרציה איננה האידיאל שלה , שבה עם שחי מאז ומתמיד כמיעוט מאוים מבקש כעת להפוך לרוב - יותר מרוב , הוא שואף למדינה עבור היהודים בלבד , נקייה מלא-יהודים . זהו הרעיון ] . . . [ . איך קהילה המנסה לבסס את עצמה כרוב בתוך עם אחר יכולה להימלט מאשמת הגזענות ? ] . . . [ המציאות מטרפדת כוונות ליברליות , פרוגרסיביות , דמוקרטיות . בגלל מצב המלחמה , הזהירות לא אפשרה לשלב את הערבים בצבא ולהציבם בעמדות רגישות בממשל . היה צריך לפקח על האופן שבו הם מחנכים את ילדיהם - לא נרצה שילַמדו אותם לשנוא יהודים . כמו כן נדרש להשגיח על יישובים ערביים , לשלוט בהם ולנהל אותם . כיצד היה אפשר אפוא להימנע מהאשמה בגזענות ? והמתח שהיה כרוך בעשורים ארוכים של הכנה אינטנסיבית למלחמה , ושל מלחמות חוזרות ונשנות , הוליד באופן בלתי נמנע תקריות , 41 גישות ורגשות גזעניים . בכנות מרשימה , המנוגדת ניגוד חד לשפת הסטריאוטיפים של אנשי התעמולה ) כנות שקל יותר למוצאה בטקסטים שמרניים לעילא מבטקסטים פרוגרסיביים- ל...  To the book