פרק שמיני: ארינמל

119 דבורה אחת, טעונת ענבר אור – שמש, עוזבת את הפרחים הלבנים שלשמם הגיעה עד חלוני ונכנסת פנימה לרגע, נושאת מהחוץ אל תוך עינַי נקודת אש דבשית, אגל מסנוור . קוראת לצאת אל העולם בעקבותיה . בגן מישהו שר בתוך העץ שלו, אינו נראה, עף, צורח ובורח . מִפָּנַי . בולבול הולך ומרחף לסירוגין בתוך צמרת השיטה המלבינה . אילו רק הייתי יכול לנוע כך . שלושה צעדים ומעוף . ארבעה צעדים ונסיקה . פסיעה ופסיעה ושיר קצר . החצבים שראיתי כאן לפני ראש השנה כמשו . הגשם טרם בא . האם זה רק שלב ביניים ולבצל החצב יש עוד קלפים בשרוולו ? כרגע זה נראה כחורבן . החרקים אינם באים, הספינות אינן רואות את המגדלור כְּבוּי האור . פרפר עומד על החול הסמוך, נפתח ונסגר, מתחלף מכתום לצבעי עפר . מישהו הולך עלי, מתחת לחולצה . עורבה קוראת מאורֶן . עפה משם, מותירה מאחור את בן זוגה, שממשיך לקרוא . אולי אליה . אולי אלי . בקול אחר משלה . בתוקף רב . דבורת דבש על פרח סגור של נר הלילה החופי באה לשתות את טל הממטרות . במחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב נתגלה שהפרח הזה יודע לשמוע את זמזום החרקים המאביקים אותו ולהגביר את ריכוז הסוכר בצוף שלו בהתאם . החו...  To the book