מנמל התעופה במנצ'סטר - לשייכות

1111 מאז שאני זוכר את עצמי, רציתי להרגיש שייך . הרצון הזה הגיע איתי לישראל מלידס, עיר הולדתי, והיה חלק ממני שנים קודם לכן . כשעברתי מאנגליה לישראל הייתי בן שמונה . הבית היה מלא ארגזים ממוספרים ועליהם רשימות תכולה מדויקות . בחוץ חנתה משאית - מכולה ענקית, שעליה העמיסו את כל רכושנו כמו במשחק לגו . כשהפועלים סיימו לארגן את הארגזים, המשאית המלאה התרחקה במורד הרחוב, והבית הגדול והמאובזר לעייפה שבו התגוררתי כל חיי היה לראשונה ריק . שכבנו על מזרנים, צעקנו אל הקירות שהחזירו לנו הד והתרגשנו כמו ילדים במחנה קיץ . למוחרת, עם אור ראשון, יצאנו בשיירה ארוכה לנמל התעופה של מנצ'סטר . דודים ודודות, סבים וסבתות ליוו אותנו, חלקם עגמומיים וחלקם זועפים . מבחינתם, דעתם של הוריי השתבשה עליהם לחלוטין . מה פתאום לקחת את הילדים ולעלות לישראל ? הרי אפשר להיות ציוֹנים גם באנגליה . אני לעומתם הייתי נרגש מאוד . במשך לא מעט ימים הייתי סלב מקומי . כל הילדים בקהילה דיברו עלינו, על המשפחה שהחליטה לעשות עלייה . איני זוכר אם לפני כן הייתי ילד מקובל, אך תמונה אחת חרותה בזיכרוני היטב : אני עומד ליד שולחן המורה, אוחז בידי אל...  To the book