סיפור המסע של טָקְלָה אָמָרֵה

162 שלי אינגדאו-ונדה ובמהלך היום הסתתרנו . בשלב מסוים כל הציוד שלקחנו למסע נגמר וחלק נשדד . גם המים נגמרו . הגענו למצב שהתחלנו לאכול עלים . אבל גם העלים היו יבשים . לפני שהתייבשנו לחלוטין, אחד האחים של בעלי קנה בקבוק אחד קטן של מים וחילק לכל אחד לגימה מהפקק הקטן של הבקבוק ( מדגימה ) . אחרי תלאות וסבל הגענו לסודן . זה היה בקיץ, החום היה בלתי נסבל . מיקמו אותנו באוהלים ליד מקור מים ומאוד שמחנו . בעלי עבד קצת ויום אחד הלך לחפש דירה באזור שנוכל לגור בה בשכירות, אך בינתיים העבירו אותנו למחנה הפליטים הנורא מכול "גדריף" . בעלי הגיע בסוף היום ולא מצא אותנו . לקח לו כמה ימים למצוא אותנו כי לא היו אמצעי תקשורת ובזמן שהיה הוא השתגע מדאגה . מהמחנה גדריף העבירו אותנו למחנה אמרקובה . מיקמו אותנו על שטח של בית קברות . שתקנו כי לא הייתה ברירה . שם אני חליתי מאוד וגם בני בן הארבע . הוא חלה ומת לאחר כמה ימים . קברו אותו ואני הייתי כל כך חולה עד שלא יכולתי ללכת לקבור אותו . זה לא קבר, אין שם הרבה חול ולא אבנים . היו דוחפים את המתים לאדמה כמו תפוחי אדמה . לא בכיתי . דמעה אחת לא הצלחתי להזיל, פשוט התייבשתי...  To the book