|
|
263 פ ר ק 1 : ה א צָל וֹ ת מצבם לא היה יציב, הם צפו להם בעולם החשכה, וכך נראו : קצתם זוחלים . . . קצתם זקופים וזרועותיהם מורמות . . . קצתם שרועים על צדם . . . קצתם על גבם, קצתם שחוחים, קצתם בראשים מורכנים, קצתם ברגליים מורמות . . . קצתם כורעים על ברכיהם . . . קצתם מגששים באפלה . . . כולם היו נתונים בחיבוקם של ראנגי ופאפה . . . לבסוף התייעצו ביניהם היצורים שנֶהרו מזיווגם של הרקיע והאדמה, ושנִלאו מן החושך המתמשך, ואמרו, “הבה נחליט מה נעשה בראנגי ובפאפה, האם נהרוג אותם או שמא מוטב לקרוע אותם זה מזה . “ אז דיבר טוּ – מאטאווֶנגַה, הפראי מכל ילדי הרקיע והאדמה, ואמר, “טוב הדבר, נהרגם . “ אז דיבר טאנֶה – מאהוּטָה, אבי היערות וכל החי בתוכם או העשוי עץ, “לא, לא כך . מוטב שנקרעם זה מזה . יעמוד הרקיע הרחק מעלינו, והאדמה תנוח תחת רגלינו . יהי הרקיע זר לנו, אך האדמה תישאר קרובה אלינו ותהיה לנו כאם מינקת . “ כמה מהאלים – האחים ניסו לשווא להפריד בין הרקיע והאדמה . לבסוף הצליח במשימה הכבירה טאנֶה – מאהוּטָה עצמו, אבי היערות וכל החי בתוכם או העשוי עץ . כעת נטוע ראשו היטב באמו האדמה, את כפות רגליו הוא מר...
To the book |
|
|