|
|
118 ח ל ק ר א ש ו ן מתגוננת, מבאישה, טורפנית ומלאת זימה שהיא טבע ברייתו של התא האורגני . במקום זאת אנו נוטים לבשם, להלבין ולפרש – מחדש, וכל העת אנו מדמיינים לעצמנו שכל קוץ באליה, כל מסמר בפרסה, הם באשמתו של גורם לא נעים כלשהו מבחוץ . אולם כאשר לפתע אנו תופסים, או נאלצים להכיר בכך, שאף אחד מהרהורינו וממעשינו אינו חף מריח הבשרים, לא נדיר שאנו נתקפים שאט – נפש : החיים, מעשי החיים, איברי החיים, ובראש וראשונה האישה כסמלם העילאי של החיים - את כל אלה אין הנשמה הטהורה, הנשמה הזכה כל כך, יכולה עוד לסבול . הה . אילו נתמוגג זה גוש בשר מוצק, הה לו ניתך, נמס עד הינדפו כטל ! או אילו לא חשב ריבון – העולמים לחטא לבן אדם טֵרוּף – נפשו – לדעת ! כך מפליא המלט לתאר את אותו רגש . אלי ! אלי ! עד מה סר – טעם וריקן, מוגיע ועָקר נראה לי העולם . הבוז לו ! בוז ! כי הוא משול לגן שומם, כיסוהו חרולים, וצמח – באושים פשט בו מִקצֶה . ועד היכן הגענו ! 146 חדוותו התמה של אדיפוס בהתעלסו לראשונה עם המלכה הופכת לסבל רוחני כשמתחוורת לו זהותה . כמו את המלט, גם אותו רודפת דמותו המוסרית של האב . כהמלט מפנה גם הוא עורף למראותיו...
To the book |
|
|