|
|
66 ח ל ק ר א ש ו ן “ברחתי מפניו בעד ימים ולילות, ברחתי מפניו בעד קשתות השנים, ברחתי מפניו באֳרָחות עקלקלות של לבבי, בגלי – צחוק שטפּניים ובערפִלי דמעות ממנו התחמקתי . “ 69 במצב זה נרדף האדם יום ולילה על ידי הישות האלוהית שהיא בבואת העצמי החַי הכלוא במבוך נפשו אובדת – הדרך . הנתיבים המובילים אל השערים אבדו כולם : אין מוצא . הוא יכול רק להיאחז בכל כוחו בעצמו, כמו השטן, ולהימצא בגיהינום ; או להישבר, ולהתאיין לבסוף, בתוך האלוהים . “הוי, רפה, עיוור וטיפש, אני הוא אשר אתה מבקש, דחית את האהבה, כי דחיתני מאוד ! “ 70 אותו קול מסתורי ומאיים נשמע גם בקריאתו של האל היווני אפולו אל הנערה הנמלטת דפנה, בתו של הנהר פֶּנֶאוֹס, שעה שרדף אחריה על פני המישור . “נימפה, עמדי ! “ קרא אליה האל - קריאה המזכירה את זו של הצפרדע אל הנסיכה מן המעשייה ; “האויב אנוכי ? אל תנוסי ! / . . . ביקשתיך, היפה, אל תרוצי ! / גם אנוכי אתנהל לאטי . . . / מי אוהבך שַאלי ! / . . . לא ידעת / מי אנוכי ועל מה ארדפך ! “ אך לשווא מדבר הוא [ כך נמשך הסיפור ] : / עורף פנתה לו ותנס בחִיל ; עוד ינאם היא תטשנו / . נסה - והוא מתענג על יופיה...
To the book |
|
|