נוסעים לחו”ל

91 אל תקראי לי מטאטא זה מה שהציל אותנו בשלב הזה . העובדה שלא היינו צריכים להמתין בשום שלב בבידוק הקלה מאוד, ותוך עשרים דקות כבר היינו באולם הנוסעים . אם חשבתי שאוכל לטייל לי בהנאה, אולי אפילו לקנות משהו, התבדיתי מהר מאוד . גל היה בלתי ניתן לשליטה . הוא רץ ממקום למקום, צעק, דיבר בקול רם, היה לא ממוקד . לא היה אפשר להשאיר אותו לשנייה לבד, והייתי צריכה לאחוז בו כדי שלא ייעלם . אני לא זוכרת מצבים כאלה בעבר . אני לא זוכרת מצב בלתי נשלט כזה . הייתה זו הפעם הראשונה שבה “זכיתי” במבטי רחמים מהעוברים והשבים . אני זוכרת היטב את מבטי האנשים, שכנראה הבינו שמדובר בילד ולו בעיה והביטו בנו ברחמים . נאלצתי להחזיק אותו ולחבק אותו כדי שלא יזוז . אחיו נאלמו דום, כאילו לא היו . לא אמרו מילה, הבינו שכרגע אין להם מקום, לא ביקשו כלום, לא שאלו כלום, פשוט היו שקטים ועצובים . אני חושבת שגם הם היו קצת המומים מהתנהגותו של גל . כנראה גם הם הבינו שיש כאן מצב יוצא דופן שהם לא רגילים אליו, ולכן פשוט שתקו . כל שרציתי בסיטואציה הזו היה ללכת לפינה שקטה, שבה איש לא יראה אותנו, פינה שקטה שבה לא יסתכלו עלינו במבטים מרחמים ו...  To the book