|
|
שמעון שירי 56 היא תיארה את אמה כאישה כועסת , קשוחה ולעתים גם אלימה . את אביה תיארה כאדם אדיש ומרוחק . החזרה לבית ההורים , שנכפתה עליה עקב התאונה , והעצמאות והפרטיות שנגזלו ממנה , הוסיפו לתסכולה . השהייה בבית הוריה החזירה אותה באחת לשנות הילדות שלה , שהיו קשות וכואבות . אמה נהגה להשפילה , להעליבה , לקלל ולהכות אותה מכות קשות . האב לא התערב ולא הגן עליה . כשסיפרה על כך בלט הכעס שלה הן כלפי האם והן כלפי האב . נראה שההתנסויות הקשות בילדותה הביאו אותה לעצב תמונת עולם שאין בה מקום לאמון באחרים , גם לא בקרובים אליה ביותר . פעמים רבות , בעיקר בתחילת הטיפול , נהגה לאחר לפגישות באופן משמעותי . ייתכן שהיא ציפתה שגם הטיפול יגרום לה לאכזבה ולכאב . ייתכן שאיחוריה לפגישות היו מנגנון הגנה לא מודע , שאפשר לה לומר לעצמה שהיא לא ממש משקיעה בטיפול ואפילו מזלזלת בו . וכך , על ידי התרחקות והכחשה של הצורך שלה בקרבה אנושית , היא חסכה מעצמה פגיעות נוספות . רינת התקשתה להאמין שהיא אדם שניתן להרגיש כלפיו רגשות חיוביים כמו אמפתיה או אהבה . ניכר גם שהאמינה שאין לה היכולת והכוחות לשנות זאת . אמונות אלה ביטאו חוסר ת...
To the book |
|
|