מקורותיו של האחר והאובייקט הפוסט–טראומתי

אריק לוראן 128 SR היחסים של הסמלי ושל הסובייקט יכולים גם להיתפס הפוך . יש מהסמלי בממשי, זהו מבנה השפה, קיומה של השפה שבה תפוס הילד, אמבטיית השפה שאליה הוא נופל . במובן הזה, השפה הולכת יד ביד עם הפסיכולוגיה הנאיבית שמניחות הפונקציות של הדיבור . איננו לומדים את הכללים המרכיבים עבורנו את האחר הגדול של הקשר החברתי . השפה כממשי היא לשון החומקת ממערכת הכללים של השפה, שהיא מצדה "הגיגים של ידע", אומר לאקאן . מובנם של הכללים ממציא את עצמו החל מנקודה ראשונית, חוץ מובן, שהוא ה"התקשרות" אל האחר הגדול . זו נקודת מבט קרובה יותר לוויטגנשטיין השני ולטיעונו על כינון "קהילת חיים" המהווה פרגמטיקה ראשונית . בפרספקטיבה זו, לאחר הטראומה של האובדן, יש להמציא מחדש אחר גדול שאינו קיים . הסובייקט ה"נגרם" ( causé ) מוצא באופן זה מחדש כללי חיים עם אחר גדול שאבד . במונחים פרוידיאניים, אתה ממציא את הפנטזמה שלך ואת הסימפטום שלך תוך התגברות על המועקה על אובדן האם, "שנגרמה" על ידי האם . אין "לומדים" לחיות עם האחר הגדול האבוד ואין פדגוגיה של השלמה עם החיים . יש להמציא את "השפה הפרטית" שלך החל מהקונטינגנטיות של האירועים...  To the book