״תתנם לחרפה״

168 רש״י והפולמוס היהודי-הנוצרי ביותר שבספרות הפיוט מימי-הביניים . זכרו של פיוט זה אבד כמעט לגמרי מכתבי היד של מחזורי התפילה שנותרו מאותה עת . יש להניח שזאת בשל החשש מתגובתם הקשה של הנוצרים . הקללות הללו מביעות איבה תהומית לחברה הנוצרית, כגון : תתנם לחרפה לקללה ולשַמָּה . . . / תריק אחריהם חרב לא תחַיה כל נשמה / . . . תציקם במצור ובמצוק והער והשמד עד חרמה . . . / תכרית זרעם ותכרית זכרם ותאבד שמם מתחת שמי רומה / . . . תזכיר עונם ותזכור חטאתם . . . / תהרגם במיתה משונה ומגיפה רעה מיתה מנוולת וזעומה . . . / תבֹאתה זאת 24 לאדום ולישמעאל ולכל צבא רומה . הבאנו כאן רק מעטות מן הקללות הקשות שבפיוט זה . אם אכן רש״י חיבר אותו, כי אז לפנינו ביטוי למשטמה שקשה לתאר כמותה, אף אם אין לפנינו פולמוס מפורש יש לפנינו איבה קיצונית . פריימן, שפירסם פיוט זה, נטה לקבל את הייחוס לרש״י, אך לא קבע בזאת מסמרות . לדעתו, ״נרעש ונסער מעלבון האומה הצורב [ = גזירות תתנ״ו ] מקלל הפייטן הגדול את הרודפים המענים״ . לעומת זאת, צונץ והברמן סברו שהייחוס לרש״י אין בו ממש . לדעת צונץ הפיוט הוא מן המאה ה- 12 אך הוא לא הביא לכך ...  To the book