הגישה הנוצרית

פרק ב : שבעה ספרי מקרא והפולמוס 13 טענו שכתוב זה מכוון כלפי ישו שהוא המשיח והוא זה ש״נלכד״ והוצא להורג באשמת היהודים . כבר הירונימוס, מאבות הכנסייה הגדולים שנפטר בשנת 420 לספירה, טען שבכתוב זה נרמזת האמונה בשילוש : ״רוח אפינו״ רומז לרוח הקודש ; ״משיח״ רומז לבן, לישו ; ה׳ הוא כמובן האב . כתוב זה הוכר על-ידי מלומדים נוצרים כעדות מובהקת למשיחיותו של ישו . לא זו בלבד, אלא שמקצת המתפלמסים הנוצרים בימי-הביניים המוקדמים טענו שחורבן ירושלים והמקדש שבמגילת איכה מתייחס – כעין חזון מוקדם ( פרפיגורציה ) – גם אל חורבן הבית השני . מגמתם היתה לכלול בחטאי האומה הנזכרים באיכה גם את ההתנכרות לישו ואת האשמת היהודים בהריגתו . לטענתם, גלות ישראל מארצו היא סממן מובהק המעיד על טענתם הכפולה שלא רק חטאי ישראל המפורשים במקרא גרמו לחורבן ולגלות אלא גם הסירוב להכיר במשיחיותו של ישו וברדיפתו . האריך בכך הנזיר 148 ההנחה שמדובר הפרנציסקני ניקולס דה-לירה ( Nicolas de Lyre , 0 12 - 1349 לסה״נ ) . גם בתקופת הבית השני היתה אמביוולנטית, כי היא תמכה בטענה היהודית שהכתוב ״תם עֲוֹנֵך בת-ציון לא יוסיף להגלותך״ ( ד, כב ) מתיי...  To the book