נספח תיאורטי: הפוליטיקה של צורת הסיפור החסידי

נספח תיאורטי | 173 החסידות הייתה בעיקרה תרבות שבעל פה . החיים החסידיים אורגנו והונהגו במידה רבה מכוח מסורת שבעל פה, שעברה מאב לבן, מחסיד ותיק לחסיד מתחיל . תורת החסידות הופצה באמצעות מפגש אישי והוראה פנים אל פנים . הדרשה שבעל פה שירתה ייעוד חברתי רב חשיבות : היא הייתה הדבק המלכד את החבורה, ולאו דווקא – בתחילת דרכה של החסידות – מורשת רוחנית 5 הראויה לרישום מדויק . הסיפור החסידי סופר מפי הצדיק עצמו או מפיו של מספֵּר-עֵד . במרוצת הדורות הוא עבר מפה לאוזן, עד שלבסוף הועלה על הכתב . המספר האחרון הוא המגשר בין 6 התשתית האורָלית של הטקסט החסידי, הספרות שבעל-פה לבין הספרות הכתובה . 7 הובילה לזלזול בעריכת ספרי אשר באה לידי ביטוי בהעדפת הדיבור על הכתב, 8 אך בעיקר הגבילה מראש את קהל הנמענים של טקסט זה . החסידות ובהדפסתם, 9 אפשר להגדיר את קהילת על-כן, בהיפוך של עמדתו הנודעת של בנדיקט אנדרסון, הקוראים והשומעים החסידית כ קהילה לא-מדומיינת ועל-כן גם לא-לאומית . לא כמו הקהילה הלאומית המדומיינת של אנדרסון, אשר חבריה אינם מכירים איש את רעהו וקרוב לוודאי לא יכירו לעולם, את הקהילה החסידית אפשר לאפיין כ׳קה...  To the book