א. משמעותו היסודית של הדיבור אצל הבעש״ט

54 הבעל שם טוב וקבלת האר״י שהיה בכוחם לחדור מבעד לקליפותיו של הזולת ולטלטלו טלטול עז . כמו כן הציעה פדיה את היסוד הביוגרפי למרכזיות ה״דיבור״ אצל הבעש״ט, בהיותו ״פצוע״ בענין זה ( ״והיה מדבר חוץ לשיטה״ ) , עד שלמד כיצד לשלוט בדיבור . על פי הצעה זו, הבעש״ט היה איפוא דוגמא קלאסית של ״המרפא הפצוע״, שמתוך פציעתו למד לרפא, מחד גיסא, ולחולל זעזוע ושינוי פנימי אצל התלמיד, מאידך גיסא . זו תמצית טענתה : תנועת החסידות הורָתה בדרשה שבעל פה, בקרב חוגי הדרשנים הנודדים, והמשכה במוקדי הדרשה בעל פה, בחבורות ובגיבושים המוקדמים של החצר ואח״כ בחצרות האדמו״רים . הבעש״ט כמורה השתמש בראש ובראשונה ביכולת הדיבור המיוחדת שלו . רצוני להציע פנומנולוגיה של הדיבור אצל הבעש״ט, שבלעדיה לא ניתן להבין כיצד יכול היה במשפטים ספורים – לפעמים – לחולל שינויים כה עמוקים בשומעי לקחו . אני רואה בנושא הדיבור את החוט הקושר את כל רבדי הוויתו : למן הסוג המסוים של המיסטיקה שלו ועד למישורים ההיסטוריים-חברתיים . הדיבור של הבעש״ט מהווה סוג הוראה חדש, ומכאן יש להתחיל שעה שדנים באופיה של המהפכה המיסטית שחולל, שהובילה בהמשך 4 ללידת התנועה...  To the book