פרק שמיני

תוכן העניינים – חולין 112 פרק ח משנה ו 112 הִוא . תוֹעֵבָהאִשָהמִשְכְבֵיתִשְכַבלֹאזָכָרוְאֶת הוּא" ( ויקרא תֶבֶללְרִבְעָהּבְהֵמָהלִפְנֵיתַעֲמֹדלֹאוְאִשָהבָהּלְטָמְאָהשְכָבְתְךָתִתֵןלֹאבְהֵמָהוּבְכָל : כג ) - י"ח, כב אם כן דין שניהם שווה . למה הבחינה המשנה בין שני הדבקים ? בכך ניכר הפער בין הרמה המשפטית לרמה החברתית המשקפת את המציאות . ההריגה מכונה 'להציל בנפשו', וכאילו ה ההלכה להגן על הנרדף,מטרת ההלכה באמת להגן על הפושע מעצמו . אבל למעשה רוצ 'והמציל בנפשו' הוא כינוי המשקף פרשנות תיאורטית ורעיונית, אבל לא מציאות, והרקע החברתי שונה . הבהמה איננה בת כפייה ואין צורך להגן עליה . אבל זכר או נערה מאורשה, או ין, כדיסתם נרדף הם מסכנים, והחברה מתירה מעשים חריגים, ובלתי מבוקרים על ידי בית ד להצילם, להציל עשוק מיד עושקו . מימרה זו היא רמזור התרעה לחוקרים, לא להתפתות ולקבל את ההנמקות ה'מוסרניות' כמות שהן . לעתים מתחת להנמקה המוסרית מסתתרת טיעון אחר ארצי ופשוט יותר . רק מכלול המקורות עשוי אולי לספק מידע על כוונת המחוקק . איננו סכנההמחלל שבת הוא עבריין אבל איננו רודף אחרים . לפיכך – ה שב תא תו ה מח ל...  To the book