יחסי אירופה–ארה"ב ומדיניות איראן בעת ממשל ביידן

16 | וורניליוס אדבהאר מהגישה של "לתת אמון אך לאמת" לגישה של "לא לתת אמון ולשבש" ראשית, חוסר האמון משותף לכל הצדדים השותפים להסכם הגרעין . מעט מאוד אהבה נותרה בין וושינגטון לבייג'ינג לאחר מלחמת סחר ארוכת שנים ובין מוסקבה לוושינגטון בעקבות הקרע סביב ההתערבות בבחירות והסנקציות החריפות . גם באירופה החלו לדאוג נוכח ההשקעות הכלכליות של סין ומהשפעתה הפוליטית, והאיחוד האירופי השאיר על כנן את הסנקציות שהטיל על רוסיה לאחר שסיפחה את חצי האי קרים ב- 2014 ופלשה למזרח אוקראינה . נכון, טהראן ומוסקבה עדיין משתפות פעולה בזירה הסורית, אולם המלחמה שהייתה באחרונה בנגורנו קרבאך, ושבה היו מעורבות ישירות רוסיה וטורקיה, מאיימת על יציבות המחוזות הצפוניים באיראן . ואף שסין ואיראן חתמו בקיץ על הסכם שותפות כלכלי וצבאי ל- 25 שנה, טהראן יודעת היטב שמבחינת בייג'ינג היא בעיקר מכשיר בעימות המעצמות הגדול יותר — בין סין לארה"ב . אולם המכשול הגדול ביותר הוא חוסר האמון הגלוי בין טהראן לוושינגטון . לאחר פרישתו החד-צדדית של ממשל טראמפ מההסכם במאי 2018 ובעקבות מדיניות ה"מקסימום לחץ", שהייתה הפרה בוטה של ההסכם, תוהים האיראנים...  To the book