פעולת התגמול הפרטית של מאיר הר‑ציון

חרוד ובוגרי יחידה 101 ) - לפעולת נקמה . שני חברים נוספים - ישי צימרמן ואיתן בנטוב, "הנבט" - שככל הנראה היו עמם, נפרדו מהצוות עם תום הפעולה וחמקו מעונש . חברי החוליה פשטו על מאהל בדואי במדבר יהודה, כתשעה קילומטרים ממזרח לגבול ישראל ‑ ירדן, באזור שבו נרצחו השניים, לקחו בשבי ארבעה בדואים והובילו אותם אל הוואדי הסמוך כדי להורגם . במרחק של כחצי קילומטר מהוואדי נתקלו הר ‑ ציון וחבריו בשני אוהלים נוספים . במהלך ניסיון לפרוץ לתוכם, ברחו שניים מיושביהם . אחד מהם נורה ונהרג ואילו השני הצליח להימלט . בדואי זקן, ששהה באחד האוהלים הללו, נלקח בידי הר ‑ ציון וחבריו . הישראלים ניסו לתחקר, בלא הצלחה, את חמשת הבדואים שתפסו, ולבסוף רצחו ארבעה מהם, ואת החמישי, האיש הזקן, הותירו בחיים כדי שיספר לבני שבטו על מה ולמה נרצחו האחרים . משה שרת, ראש הממשלה ושר החוץ בתקופה הנדונה, ראה ברכיב הנקם "גירוי פסול בתכלית", כהגדרתו . ולכן, אף שעונש ונקמה היו, ככל הנראה, שלובים זה בזה ולא תמיד ניתן להבחין ולהפריד ביניהם, הרי שכאשר הציג דיין את מטרות מדיניות התגמול הוא הדגיש, כי פעולת תגמול "אינה פעולת נקם . זו פעולת עונש ו...  To the book