טֶטרָגוֹן

212 ברונו מונארי פשוטים . אלכסוני פאות הקובייה קובעים את גודל החרוטים . קוטרו של כל חרוט כאורך צלע הקובייה מבפנים, וגובהו מחצית ממנו . שטחו של כל חרוט, כשהוא פרוש, שווה לשלושה רבעים מהמעגל שהרדיוס שלו הוא חצי אלכסון של פאת הקובייה . כל חרוט צבוע בשני צבעים משלימים, כך שכל צבע מכסה מחצית משטחו . במקרה זה שני הצבעים הם אדום וירוק . הצבעים המשלימים יוצרים רטט אופטי בקו הגבול ביניהם, שמאיֵין את החומר . כלומר, בתנאי תאורה נכונים, התבוננות בשני צבעים משלימים מבטלת כל מודעוּת לחומר שהם צבועים עליו, לכן ההתבוננות היא בצבעים בלבד ולא בחומר . בשלב התכנון נקבעת מהירות הסיבוב של ארבעת החרוטים, ונקבעת הקומבינציה בזמן של מספר השניות שלוקח לכל חרוט להסתובב סביב עצמו . כך אפשר לקבוע נוסף על שלושת הממדים המרחביים גם ממד זמן אמיתי ( לא פואטי ולא מטאפיזי ) , שבמקרה זה הוא 1,080 שניות . כלומר תיאורטית, בכל 18 דקות חוזר שילוב הצבעים ההתחלתי . מכאן שהטטרגון מציג בפני הצופה שילוב משתנה בין שני צבעים משלימים . ההתבוננות באובייקט וההשפעה של שינוי הצבעים אמורות לגרום לצופה להרהר ביכולת ההִשתנוּת של הדברים בטבע ...  To the book