פרק רביעי: מגבלותיו של הדגם הניאו־קלאסי

פועלים בתרגום | יהודה שנהב-שהרבני 71 אף שהספרות על תרגום ביקרה את המיתוס של התרגום השקוף מאז עבודתו של לורנס ונוטי בשנות התשעים, העמדת הפנים עדיין ניכרת בביקורות על תרגומים, בין שהן משבחות ( "התרגום נפלא וקולח עד כדי כך שממש לא ניכר בו שהוא מתורגם . הקורא הנלהב חש כאילו הגיבורים דיברו עברית" ) ובין שהן שוללות ( "המתרגם עשה עבודה מרושלת . הדיאלוגים אינם אותנטיים וגדושים באלמנטים מיותרים המזהים אותם מיד כתרגום" ) . העמדת הפנים הזו באה לידי ביטוי אבסורדי בביקורת שהתפרסמה על תרגום של רומן מאנגלית לעברית : על קריאת הספר מעיב התרגום [ . . . ] [ המתרגם ] ממשיך מסורת תמוהה בעיניי של מתרגמי פרוזה, והיא הוספת הערות שוליים שמבקשות להבהיר חלק מהמושגים וכפילויות הלשון שהלכו לאיבוד במהלך עבודת התרגום . לרוב מצאתי את ההערות הללו מיותרות, שכן התועלת שלהן שולית והן מסיטות את תשומת לבו של הקורא מגוף הטקסט [ . . . ] הן עוברות על הדיבר הראשון בעשרת הדיברות של המתרגמים : על 5 המתרגם לדאוג שהתרגום יהיה שקוף ושלא ינכיח את עבודתו . והנה הפרדוקס : חוסר הנראות הוא תג הכבוד של המתרגם המוצלח . המתרגם מקבל שבחים ב...  To the book