הקדמה: הסיפור שלי

" 8991," עניתי . השנה היתה 2002 . "מיהו נשיא ארצות הברית ? " "ביל קלינטון," עניתי . התשובה הנכונה היתה ג'ורג' ו' בוש . "איך קוראים לאמא שלך ? " "אה . . . אה . . . " היססתי . עשר שניות חלפו . "פאטי," אמרתי באדישות, והתעלמתי מהעובדה שנזקקתי לעשר שניות כדי להיזכר בשמה של אמי . זו השאלה האחרונה שאני זוכר . גופי כבר לא היה מסוגל להתמודד עם הנפיחות במוחי שהלכה והחריפה במהירות, ואיבדתי את הכרתי עוד לפני שהאמבולנס הגיע . דקות לאחר מכן כבר נישאתי על אלונקה והייתי בדרכי לבית החולים המקומי . זמן קצר לאחר שהגעתי לשם החלו מערכות גופי לקרוס . התקשיתי לבצע פעולות פשוטות, כמו לבלוע או לנשום . חוויתי את התקף הפרכוסים הראשון שלי לאותו יום . ואז הפסקתי לנשום לחלוטין . בזמן שהרופאים מיהרו לחבר אותי למכונת הנשמה, הם גם החליטו שבית החולים המקומי אינו ערוך להתמודד עם חומרת מצבי, והזמינו מסוק כדי להטיס אותי לבית חולים גדול יותר, בסינסינטי . גלגלו אותי על אלונקה אל מחוץ לחדר המיון, מעבר לכביש, אל משטח הנחיתה של המסוק . האלונקה היטלטלה על המדרכה הגבשושית בזמן שאחות אחת דחפה אותי במהירות קדימה, והשנייה הזרימה או...  To the book