|
|
אורית מיטל 244 אותם . דווקא אירופה, ולא ארץ-ישראל, מדומה כאן לאישה, ואת האישה הזאת הדובר זונח לטובת התחדשות במקום אחר . בעלילה מדומיינת זו, המרחב הארץ-ישראלי הוא מקום נעים, נטול קונפליקטים, שהדובר עתיד להתקבל בו באהבה ולהתמזג בו כאדם שלם השרוי בהרמוניה עם הטבע ועם הנוף . הנוודות היא נקודת המוצא של הפואמה . כבר בשיר הראשון במחזור, ״מהלך״, המשורר-הנווד עומד בצומת דרכים חשוב בחייו, שבו הוא הופך את פניו מאירופה לעבר ארץ-ישראל : עַל דְּרָכִים בַּמַּעֲרָב וּפָנַי אֶל סוֹף הַיַּבָּשָׁה שֶׁל אַדְמַת אֵירוֹפָּה . ( א : 42 ) הדובר מגדיר את עצמו כ״אדם בורח״ . בריחתו מתחוללת ״ברוח״, הן במובנה הפיזי והן במובנה הרוחני : וְשֵׁמַע גַּם בָּא לִי בָּרוּחַ הַנּוֹדֵד : בָּא זְמַן לְמִזְרָחִי : ( שם : 44 ) הדובר הבורח שומע בקולו של הרוח הנודד קריאה לצאת ולנדוד כמוהו . הכיוון הוא ממערב למזרח . החל מן השורה הראשונה של הפואמה ברור אפוא כי זהו שיר פרדה : ראשיתו סוף והמשכו הדרכים החדשות הנמשכות ממנו . הדובר מצטייר כנווד שהקשב העמוק שלו נתון לקולות הנישאים ברוח . כבר כאן, בשיר הראשון במחזור, סיום היחסים עם אירופ...
To the book |
|
|