יומן מסע

438 רחל שגיא, ליאת ביברמן-שלו ויצחק גילת אימא שלי תומכת בי ומעודדת אותי במסע הזה . אני נרגש כל כך למרות ההתלבטויות, הלחץ והדילמות שמקיפות אותי . נכון, אני לא הערבי הראשון ולא האחרון שיעבור את המסע הזה, אבל זה בכל זאת מסע שאף לא אחד מהחברה ומהסביבה הקרובה אליי לא עבר . כפי שהזכרתי, אני נרגש מאוד לקראת המסע, מרגיש סוג של שליחות, רוצה לספר לכולם על המסע, אך איני יכול . בינתיים אני מספר רק לחבריי היהודים, למעט כמה שקרובים אליי מאוד . למה ? אני חושש מהתגובות . לא משנה כמה אהיה מוכן וכמה אתרגל שאלות אפשריות ואמציא תשובות לכל השאלות . קשה מאוד לקבל את זה . האנלוגיה לפלסטינים ולמחנות הפליטים, האנלוגיה שהיהודים לא כל כך אוהבים, תעלה שוב ושוב . בעיני היהודים זו זילות וזלזול בשואה . "איך אפשר להשוות בכלל ? והרי לנו היהודים זה קרה לא כי ירינו טילים לעבר הגרמנים, לא עשינו פיגועים ולא תקפנו חיילים, לנו זה קרה רק בגלל היותנו יהודים . הפלסטינים ? תוקפים אותנו יומם וליל, רוצים להשמידנו, לזרוק אותנו לים, קוראים 'אִדבח אל-יהוד', ואנחנו נותנים חשמל ומים לעזה" . ומהצד האחר יראו אותי כמתחנף, כמתייפייף, כאחד...  To the book