|
|
ל"ח סיפורי עם מפי יהודים יוצאי אתיופיה בישראל 115 ניקיתי וטחנתי אוכל . אימא נהגה לומר לי : אסנקו, תעצרי הכול, תבואי, בואי תתיישבי לידי ותאכלי אינג'רה, שלא תתחרטי אחר-כך . ואני הייתי עונה לה : אימא, אני צריכה לטחון, תעזבי אותי, קודם אני אסיים את העבודה ( רציתי נורא לעזור לאימא ) , ואימא הייתה אומרת לי : בואי אני רוצה לספר לך סיפור על 'למה בורה' . אני עכשיו אומרת לך ( לבתה גלנש ) שאימא שלי הייתה אומרת לי : ילדתי, בואי תקשיבי, לי אין כבר אימא ולא אחיות או אחים שאני אוכל לשתף אותם, בואי נדבר, נספר סיפורים, נאכל ביחד, כי אחר כך כשאני אמות את תתחרטי . ועכשיו אני באמת מתחרטת ומצטערת שלא אכלתי עם אימא כשהיא ביקשה ממני, ושלא ישבתי לשמוע אתה עוד סיפורים" . תיאור זה יוצר הקבלה בין הנרטיב הסיפורי לנסיבות היגודו, ומדגיש את הקשר הסימביוטי שבין האם לילדיה, המלווה אותם גם לאחר מות האם . 116 נשיקה של זהב אבבה מגוס טפטה ווטה נולדתי בבלסה שבאתיופיה . סבי העניק לי את שמי 'אבבה' שמשמעותו בעברית היא 'פרח' משום שהייתי תינוקת יפה . בגיל צעיר עברתי עם אמא שלי לאמבובר, שם גדלתי . התחתנתי בגיל שתים-עשרה והמשכתי ...
To the book |
|
|