86 אורית שורץ-פרנקו בהתמדה, ויש לו השפעה ניכרת על השיח התרבותי והחינוכי . אצביע בקצרה על שלושה מהשורשים המוקדמים של הקול הזה . בפילוסופיה היוונית, יוחס ערך ללמידה לשמה, כלומר למידה שאינה מכוונת לתכלית חיצונית . אריסטו ( 1973 ) ערך בירור טלאולוגי ( תכליתני ) לכל ההתנהגות האנושית ומצא שכל פעילות אנושית היא אמצעי לתכלית גבוהה ממנה . אדם לומד מקצוע כדי לקבל עבודה, עובד כדי להרוויח כסף, חוסך כסף כדי לרכוש מוצרים, קונה מוצרים כדי להשתמש בהם למטרות שונות, וכך הלאה . אריסטו חיפש מהי התכלית העליונה העומדת בראש פירמידת התכליות, ואינה אמצעי לדבר . ניתן לראות, שעצם החיפוש אחר התכלית כשלעצמה, מעיד על כך שאריסטו ייחס ערך נמוך לפעולות מעשיות, אינסטרומנטליות, כלומר לפעולות המבוצעות למען תכלית שהיא חיצונית להן, והניח כהנחה מוקדמת שהיות פעילות כלשהי תכלית כשלעצמה מעניק לה עליונות . אריסטו מצא שרק העיון הטהור, לימוד הפילוסופיה, הוא תכלית כשלעצמה, כלומר פעילות שעוסקים בה רק לשם עצמה ולא בכפוף לתכלית אחרת . תובנה זו הובילה את אריסטו למקם את חיי העיון בפסגת הקיום האנושי, כמהות האושר, וכתכלית מוסרית עליונה ....
To the book