פרק חמישה־עשר: ביקורים באתיופיה

214 פרק חמישה-עשר אותה למעשית . בליינש מספרת, "הרבה זמן רציתי לעשות את זה . תמיד חשבתי שהנסיעה היא חלק מבניית הזהות, ולראות את המשפחה, לראות איפה שגדלתי . " תגובת ההורים לנסיעת הצברים לאתיופיה באיסוף המידע לתכנון הטיול נעזרו רוב המשיבים ( אחד-עשר ) במכרים ובאינטרנט ; אחת התייעצה עם ההורים . כולם שיתפו את ההורים בתוכניותיהם, חלק מהם רק אחרי שקנו כרטיסים . פעמים, השיחה עם ההורים "הגבירה עוד יותר את הרצון לנסוע כי גדלנו על סיפורים משם" ( חן ) . רוב ההורים התרגשו : "זכינו להרבה פרגון וראינו גם קצת מההתרגשות והגעגועים למקום הילדות" ( אביטל ) ; אבל היו הורים שהתנגדו נחרצות לנסיעה ( ארבעה ) מתוך דאגה לילדיהם . "הייתי בטוחה שההורים ישמחו," מתוודה אסנת, "אבל אבא שלי התנגד בתוקף ואמר שאם אבטל את הכרטיס — הוא ישלם עליו . ההורים, בעיקר אבא, חששו שיקרה לנו משהו ושיעבדו עלינו כי אנחנו לא דוברות את השפה . הוא חשב שלא בטוח לנשים צעירות לנסוע לטיול כזה בלי מבוגרים או לפחות מישהו שמדבר טוב אמהרית . " לא רק בגלל חששות לביטחון הילדים התנגדו ההורים למסע, אלא גם משום שלא הבינו את הצורך שלהם לנסוע לאתיופיה ....  To the book