תפישות טבעיות ועל־טבעיות של הורים שכולים לגבי מות ילדם

142 דנה אייזנקוט "באחת-עשרה בבוקר יצאנו רק לקנות עיתון . אז כשחזרנו הביתה, הייתה לי הרגשה כזאת לא טובה . אני בדרך כלל, כשאני באה הביתה, ישר מורידה את הבגדים ולובשת איזה בגד-בית נוח כזה . הפעם אמרתי : 'לא, אל . . . אל תתפשטי' ואחרי חצי שעה דפקו בדלת . " ( חן, אם ) . "באותו ערב אני לא התנהגתי כרגיל, לא היה לי מצב רוח . הפריע הכול ולא אכלתי כמו שאני רגילה לאכול . אני גם הייתי כזאת עצובה כזו, לא הייתי עם שמחת חיים . ובעלי אמר : 'אני לא רגיל לראות אותך במצב רוח הזה . ' אמרתי : 'אני לא יודעת מה יש לי, לא יודעת . '" ( דורון, אם ) . "יום לפני מותו, אחר הצהריים, אמרתי לאבי שאני נורא דואגת לאור . אין אנשים מושלמים כאלה, אסור שהוא יהיה כל כך טוב . יכול להיות שפתחתי פה לשטן . " ( אור, אם ) . "ביום לפני שהוא נהרג, אני באותו יום לא יכולתי להעביר שיעור לתלמידות שלי . למה ? לא יודעת למה . בכיתי . למה ? מה, אני האמא היהודייה היחידה ? מה פתאום . מה, מה פתאום, למה אני לא יכולה לעשות שיעור ? לא עשיתי . " ( אבי, אם ) . במקרים מסוימים הורים אף מדווחים על תחושות או סימנים מקדימים, המרמזים על העתיד לקרות, כבר...  To the book