פרק ה: נאצריזם - "מן האוקיאנוס ועד המפרץ"

אדמה זרה ואין היא פרי רגשנות, אלא חובה המוכתבת על ידי עיקרון ההגדרה העצמית [ . . . ] מן ההכרח לשחרר את פלסטין, ושהעם הפלסטיני יחזיר לעצמו את פלסטין השדודה . המלחמה בינינו לבין ישראל היא בלתי נמנעת . 4 עם זאת, נאצר עצמו היה גם מדינאי מפוכח . בעוד מנהיגים ערבים אחרים יכלו להרשות לעצמם לחתור כביכול למלחמה מייָדית בישראל, מנהיג מצרים ידע כי הוא ורק הוא האחראי למצרים ולערבים באשר הם . הוא גם ידע היטב מה המחיר האפשרי של מלחמה כזאת . לאורך כל הדרך אחזה בנאצר החרדה מפני תבוסה חוזרת . לאחר פירוק "הרפובליקה הערבית המאוחדת" ב – ,1961 ועם ההסתבכות ב – 1962 במלחמת תימן, נתן נאצר קדימות למערכה על חצי האי הערבי . אמנם הוא לא איבד את המחויבות הרעיונית – זהותית לחיסול ישראל, ומתוך הנאומים שנשא בפומבי נדמה שהמחויבות הזאת אף העמיקה, אך בפועל הוא העדיף להמתין . בנאומו ב – 25 ביוני 1962 רמז, ככל הנראה, על לוח הזמנים שראה לנגד עיניו : "במאה ה – ,12 כאשר כבשו הצלבנים האימפריאליסטים את ירושלים, לא שכחו זאת הערבים, וכעבור שבעים שנה נחלצו וכבשו בחזרה את עיר מולדתם, לפיכך לבי סמוך ובטוח" . 5 בפברואר 1964 הסביר :...  To the book