גרסאות עראמה, אברבנאל וספורנו: מאתוס תאולוגי לאתוס הומניסטי

׳תמר אשת ער׳ מבעד ליצירות ימי הביניים ועד העת החדשה המוקדמת | 219 ההכרעה הפרשנית הפוזיטיבית לכיוון השם ׳שלה׳ – מלשון ׳שלום׳ דווקא ולא למשל מלשון ׳שלווה׳ – עשויה אף היא להעיד על חוסר המִקריות בבחירת המילה . הסבירות לשימוש לשוני המושאל מן השבעים עולה גם נוכח התמיהה כי לשם ׳שלום׳ לא מביא אברבנאל תימוכין לשוניים כלשהם, כשם שעשה בהנמקות אחרות שלו . כך לדוגמה היה יכול להיעזר במקבילות מתהילים קכב, ו : ״שַׁאֲלוּשְׁלוֹם יְרוּשָׁלָים יִשְׁלָיוּאֹהֲבָיִךְ״ – אך בחר שלא לעשות זאת . חדירה של השפעות נאו-קלאסיות רנסנסיות ניכרת גם כהד למקורות הספרות החיצונית . בגרסאות עראמה ( * 62 ) ו אברבנאל ( * 64 ) הפונקציה העוסקת בסיבת נישואי יהודה לבת שוע נוגעת לתיאורה כבת-נדיב . בשתי הגרסאות עולה ההשערה כי נטייתו של יהודה להתחבר עמה נובעת מעושרו של אביה . פונקציה זו מצויה בעוצמתה בגרסת צוואת יהודה ( * 4 ) ( יג, ד - ה ) : ״ויראני בדבר בתו המון זהב לבלי חק כי מלך היה ויפאר אותה בזהב ובפנינים ויצוֶהָלהשקותני יין בחדר הנשים והיא יפה מאד״ . לפי מחבר הצוואה, בשל המתנות שהרעיף שוע על יהודה בא הלה בברית הנישואים עם בתו ...  To the book