ט. הכלל: ״מוֹשֵך עַצְמוֹ ומוֹשֵך אַחֵרִים״

פירוש יפת בן עֵלי לספר צפניה האחת-עשרה, אבו אל-פרג׳ הרון . האחרון אף הקדיש לתופעה זו פרק שלם : ״אלכלאם פי 11 מהות מושך עצמו ומושך אחרים״, בספרו ״כתאב אלכאפי פי אללגה אלעבראניה״ . הכלל, כעולה מהמקורות הקראיים, היא כי מרכיב תחבירי אחד בפסוק המקראי ( בדרך כלל הנשוא ) , הנזכר בו פעם אחת בלבד, ממלא אותו תפקיד תחבירי גם ביחס למרכיב נוסף או למספר מרכיבים בהמשך הפסוק . בפירושו להושע יב, א : ״סְבָבֻנִי בְכַחַשׁאֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן״ יפת מעיר : ״אומרו : ‘סבבני׳ הוא מושך עצמו ומושך אחרים, וכוונתו : סבבוני אפרים וישראל ויהודה בכחש ובמרמה״ . במילים אחרות, יפת סבור כי הפועל ״סבבוני״ מתפקד לא רק כנשוא של ״אפרים״ [ = ״מושך עצמו״ ] , אלא גם של ״בית ישראל ויהודה״ [ = ״מושך אחרים״ ] . כלל זה, הנזכר אצל יפת במילים ״מוֹשֵך עַצְמוֹומוֹשֵך אַחֵרִים״, ידוע גם מפירושים רבניים בימי-הביניים, 119 ובעיקר מפירושיו של ראב״ע ( שם הוא מופיע כ״מושך עצמו ואחר עמו״ ) . בפירושו לצפניה א, פסוקים ד - ו, שאותם הוא רואה כחטיבה אחת המתקשרת לפועל המרכזי ״וְהִכְ...  To the book