|
|
פרק חמישי : נוסחאות שטר המיאון והלכותיו | 163 הכללי בשטר שבא בנוסח קבוע שהכין הסופר מראש . החלק השני בשטר הוא התורף, שבו ממלא הסופר את הפרטים המזהים : שמות בעלי השטר, תאריך, מקום וכו׳, כדברי המשנה : ״הכותב טפסי גטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן . . . מפני התקנה״ . בתקופת התלמוד הוסיפו לשפר ולתקן את נוסחאות השטרות ולהתאימם לדרישות השעה, כגון התקנה בגמרא : ״מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה איך פלונית בת פלוני רב יהודה התקין בבית דינו שטר חליצה,אקרבת ית פלוני יבמה קדמנא לבי דינא״ . אף שהחליצה אינה צריכה שטר כמו גט כריתות, בכל זאת נהגו לכתוב שטר לראיה שהאישה חלצה ומותרת היא להינשא . יש להניח שבתקופת התלמוד היו הסופרים בקיאים בענייני השטר והלכותיו ולעיתים עלתה בקיאותם על זו של הדיינים, כדברי הגמרא : ״שאילינהו לספרי דאביי וידעי״ ( = שאלנו את סופרי בית דינו של אביי והיו בקיאים בדיוק לשון השטר ) . בתקופת הגאונים החלו לחבר ספרי שטרות, וחיבורם מלמד על השימוש בהם : הם נועדו לשמש את הדיינים ואת הסופרים . בספרי השטרות הובאו דיני השטר לצד נוסחאות השטר . כמה ספרי שטרות קדומים השאירו את ריש...
To the book |
|
|