86 שהולידה את הצורך המסוים בעשייה מסוימת, זו מערכת שהיא מעבר לטווח התנסויותיו של הזולת המנסה להתייחס אליה . ובמקרה זה, כשהמדובר הוא בהבעה הספרותית, כאשר זו מערכת שהיא מעבר לטווח של הספקטרום האישי של יכולת ההזדהויות מיד ראשונה של הקורא ( ולא זה המקום לברר את הצד הסוציולוגי של התופעה ) — במקרה כזה, לא תהיה לקורא התובנה לקלוט במה דברים אמורים . לגבי סיפורת נשים, על היעדר זה של תובנה ניתן להחיל את הפתגם "אין חירש כמי שאינו רוצה לשמוע", ובהמשך ננסה לבדוק מדוע . לפי שעה נציין כי כל שהעין של קורא זה כן תקלוט — יהיו הכלים שהותקנו . כמו למראה כלי פולחן ארכיאולוגיים שתכליתם סתומה כיום, יגיב קורא זה לכלים עצמם כחפצים ( "כל משפט שלה הוא פנינה" ) ; ולא לתוכן האצור בהם, שיצר את הצורך בקיומם של כלים אלה, ועיצב את צורתם . שכּן תוכן זה סמוי מעיניו בערך כפי שאדם המרכיב משקפי שמש שחורים, מבחינתנו, בדברנו אליו אין לו עיניים . ואז איננו מדברים אל עיניו כי אם אל פיו . או בערך כפי שאתה ואני, לרוע המזל איננו יכולים להתענג על שירתם המשוכללת מן הסתם של העטלפים במעופם ( משום היותם יצורים ליליים הם פיתחו את כושר ...
To the book