|
|
132 ( בית א' ) . המרחק שממנו מתבונן המשורר בבית, הוא, כמובן, גם מרחק הזמן שחלף מן הילדות ולא רק מרחק בחלל, דבר החושף את הממד הדיאכרוני והנוסטאלגי של המבט הסיווני באתריה של תל-אביב . את השיר חותם המשורר בתקווה להציל מן ההריסות משהו מן המטען הרגשי של העבר : "כַּמָּה בְּדָלִים : חִיּוּךְ עָנֹג / וּפֶה, וְיָד אֲשֶׁר הָיְתָה בִּי, רֹךְ / אֲשֶׁר הָיִיתִי / בּוֹ : קֶמַח אַהֲבָה" ( בית ג ) . בשירים מעט יותר מאוחרים, הקרובים ברוחם ובתמאטיקה שלהם ל"הבית הישן", כבר מתגנבת נימה אחרת לקינה הרגשנית-משהו על חורבן הבית . השירים "בית ישן בתל-אביב", ו"אלגיה לקזינו חרב" ( לחיות בארץ-ישראל , ,1984 עמ' ,41 42 בהתאמה ) אינם רק אנדרטאות מילוליות לכמה מן הבתים הייצוגיים של תל-אביב המיתולוגית, שהם מנסים להנציחה . אל תוך אווירת הקינה המלאנכולית ורוויית הפאתוס על עולם ששקע ואיננו עוד, מתגנבת גם נימה אירונית חריפה, השוללת מניה וביה את תוקפה של הקינה . וכך, למשל, מסתיים השיר "בית ישן בתל-אביב" ( עמ' 41 ) : " . . . רַק הַשַּׁבְשֶׁבֶת / שֶׁעָלָיו אֵינֶנָּה חֲדֵלָה לַחֲרֹק / וְתַרְנְגוֹל- הַפַּח הָאִדְיוֹטִי / מִסְתו...
To the book |
|
|