בשבח השעמום העתיק

ב ן ה ת ר ב ו ת ה ו א ה מ ש ו ט ט [ 77 ] שקספיר, על פי בורחס, היה כל אדם ושום אדם . השעמום, על פי הגיון זה, הוא לא רק שום דבר כי אם גם כל דבר . ויותר מכל דומה כי הוא דובב בשפת הזמן — בהדרו המונוטוני . הדר נורא זה הוא כור מחצבתם של הקומי והגרוטסקי ( הס מלהזכיר את המלים "קרנבל" או "באחטין" ) . הקומי, סבורה נדין קופרטי- צור, הוא "יליד החזרה" ; והחזרה המונוטונית-קומית היא מקור השעמום — כדברי יוסף ברודסקי, במסתו "בשבח השעמום" . סביב מעגל פלאים זה סובבים הקוראים ויצירות המופת . סביב מעגל פלאים זה סובבים גם סיפורי ההפטמרון, ואין אפשרות להבקיעו אלא באמצעות בחירה באחת משתיים : פריצה של הדמיון הפרטי אל הקיום הספרותי ( אפשר, למשל, לדמיין שהשיטפון הכולא את בני החבורה המספרת במנזר אינו אלא תוצר זִרמתו של הענק גרגנטואה ) או התמכרות להנאה "נטולת אינטרסים", שתלווה את הקריאה לכל אורכה . הדרך האחת אישית, ומבטלת מאליה את אפשרות ההסכמה הכללית על טיב היצירה . הדרך השנייה אישית גם היא — ומעודדת חוש כללי של "מופתיות" . ומה הופך, בעצם, יצירה ל"מופתית" ? תשובות חברתיות וביקורתיות לשאלה זו יש למכביר, אך התשובה ...  To the book