העיראקית חוזרת בכדי לרפא את העברית - קריאה בשיר “זה לא על שם זה על אי שם: כְּנְתוּ בְּרֵיר דְּנִי”

194 | מתי שמואלוף עם זאת, אמירה הס אינה רומנטיקנית . היא אינה בוחרת לעמוד במקום הקלאסי של הנוסטלגיה, הגעגוע, הכמיהה למה שאבד . כמעט בכל שיר היא מתנגדת לקטגוריות המצויות ומחפשת ליצור המשגה חדשה . כבר בכותרת הספר נמצא את היסוד המאפיין אותו ומתוכו נוכל לצאת למסע בפואטיקה הייחודית שלה : כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות . אנו קושרים בכי לעיניים . הדמעות שיורדות מתוך כיס הדמעות, יוצרות את משמעות הבכי . אך איפה ממוקם הבכי, כשאין לאדם או לאישה זוג עיניים שמתוכן הדמעות יכולות לנזול ? אמירה מבקשת ליצור את המקום הזה באמצעות האותיות המרובעות של העברית בשירה . היא אומרת שהמילים שאליהן נתוודע בשערים השונים של הספר, הן בכי, ללא עיניים . בתוך כך היא הופכת את תהליך הקריאה : כיצד אפשר לקרוא ללא עיניים ? הקריאה, כחלק מהחוויה האמנותית לפי אריסטו, אמורה ליצור קתרסיס, תהליך הזדככות, הנוצר מתוך ההתוודעות לתהליך שעובר הגיבור בטרגדיה ומתן פורקן רגשי לו . אך אצל אמירה הס, לשירה שלה אין עיניים, אך יש לה בכי . כלומר אין לה קוראים, או שהקוראים שלה הם אלו שעקרו להם את העיניים, כגלות אדיפוס שעקר את עיניו . אלמוג בהר מ...  To the book