לאן, בעצם, כדאי לחזור: על מנגנון ההתנגדות ביצירה של אהרן אלמוג

212 שמעון אדף לשמואלי כדי לצלוח את המרחק בין בית אימו ובין המשרד, אבל הוא מגיע למקום עבודתו בשבע ארבעים וחמש, כלומר, עשרים דקות אבדו . היעדר הזמן הינו כפול, אפוא . גם מן המספר נעלמת פיסת זמן . האם אשמת הפרטים היא, או העדר תשומת הלב של המתחקים אחר שמואלי, המספר תוהה . והקוראים שואלים, מדוע המספר כפייתי באשר לזמנו של שמואלי . חלק מן השעה היה שמואלי, בשל תאונה או מתוך כוונה, מסוגל לחמוק מן המבט של סמכות או עֵד המכוננים אותו כמישהו, כמוקדו של סיפור, כראוי לבחינה . מה טיבו של הקיום בריק ? המספר אינו מסוגל להעלות את השאלה בישירות, היא איומה מידי . הסיפור מסתיים בגרסה אחרת של השאלה – אם לעצום את העיניים ולזנוח את המאמצים לעקוב אחר היעלמו של שמואלי, לאן כדאי, בעצם, לחזור ? מה פשר השאלה הזו ? היא לא נובעת נביעה טבעית מרצף האירועים והפרטים שקדמו לה . פתאום הופיעה . אבל לא פתאום באמת, התהיה על כדאיות החזרה ואופי היחסים שהיא מקיימת עם החמיקה מנוכחות, הדחף לכתוב ואפשרות המשמוע היא מיסודות יצירתו של אהרן אלמוג . קובץ השירים שלו, "רחוב הרצל", 2 נפתח בשיר "שבתי בערוב ימי" : שַׁבְתִּי בַּעֲרֹב יָמַי אֶ...  To the book