|
|
66 את העוינות ואת חוסר החמלה, שקנו להם חזקה במקומותינו . ויזלטיר הוא מן המשוררים הראשונים שניסח בכתב ידו את המציאות הישראלית הגסה, וכאשר הוא כותב על הליכה משפחתית ברחובות תל-אביב, הליכה שלווה לכאורה, הוא איננו יכול להניח לרגע הזה, ומכניס גם לשיר כזה שורות של פיכחון וכאב . בפתח הספר עומד המשורר לבדו מול עולם המכוון לעברו אקדח, אבל הוא כותב . הוא יודע, שרוב האנשים אינם קוראים שירה וגם בקוראיו הנאמנים הוא חושד, שאינם קשובים לשירתו, אבל הוא כותב . הניצרה סגורה, בינתיים . חמישים שנות כתיבה מאחוריו והנה ספר חדש . קחו את הספר הזה ותקראו . אולי לשירה אין כוח, אולי לא צריך לדבר עליה במונחים של כוח, אבל שירתו של ויזלטיר הייתה ועודנה, אם להשתמש במילים שהוא כתב פעם בספרו "מוצא אל הים" - "אקלים, לשון, אמת" . וכל אחד מאיתנו זקוק לשלישיה הזאת, על מנת לחיות . "כל האנשי ם שלא קוראים שיר ה" "וְזֶה בְּעֵרֶךְכָּל הָאֲנָשִׁים, / קוֹרְאִים דְּבָרִים אֲחֵרִים . לְמָשָׁל, / הוֹרָאוֹת שִׁמּוּשׁשֶׁל תְּרוּפוֹת, / כְּתוּבִיּוֹת בַּטֵּלֵוִיזְיָה, תַּפְרִיטִים, / מִסְרוֹנֵי אֵס . אֵמ . אֵס, אִימֵילִים וְרַפּוֹרְטִ...
To the book |
|
|