|
|
פרק רביעי : צחוק אחרון | 197 מהאם ובו מתארת משעול את מערכת היחסים עם אמה בימיה האחרונים . גם אם ההומור אינו נוכח בכל אחד מהשירים, הוא אינו נפקד לגמרי ; באמצעות התרכזות משעשעת בפרטים קטנים יומיומיים, המאפשרים לה להיאחז בחיים בתוך מציאות מאיימת, משעול יוצרת את ההומור . בעזרת הפרטים הקטנים היא בונה סדר משלה להוויית הקיום, משהו חדש המאפשר התעלמות מהמוות המרחף . בשיר הראשון מתארת ה'אני' הדוברת את קשיי התקשורת בינה לבין אמה : אֵינֶנִּי מַכִּירָה אוֹתָךְ אִם לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת גַּם אַתְּ לֹא מַכִּירָה אוֹתִי . אֲנִי רוֹאָה אֶת הַתַּיִל הַמַּחֲלִיד בְּעֵינַיִךְ וְאֶת נַפְשֵךְ הַמַּחֲלִילָה בָּעֲרָבִים כְּשֶסָּלַט טוּנָה קָטָן בְּחֵיקֵךְ בְּיַחַד עִם הַצְּנִימִים מוּל אַרְגַּז הַטֶּלֶוִיזְיָה אַךְ שְפַת אִמֵּךְ אֵינֶנָּה שְפַת אִמִּי, לָכֵן אֲנַחְנוּ מַעְדִּיפוֹת לְטַיֵּל : לָלֶכֶת טוֹב מִלָּשֶבֶת, לָשֶבֶת טוֹב מִלִּשְכַּב, לִשְכַּב טוֹב מִלִּישֹן וַאֲנַחְנוּ מְטַיְלוֹת, זְרוֹעֵךְ מֻשְחֶלֶת בִּזְרוֹעִי אֲנַחְנוּ מְשַחֲקוֹת אֶת פַּעַם הָיִיתִי אִמָּא שֶלָּךְ, עַכְשָו אַתְּ אִמָּא שֶלִּי . ( נרות...
To the book |
|
|