"אנחנו שברי חרוזים": שירת ארז ביטון בין מזרח למערב

80 חנן חֶבר את הטראומה של ההגירה, כמו כל טראומה, קשה מאוד, אולי אף כמעט בלתי אפשרי, לייצג ולתקשר . ככל טראומה, גם טראומת ההגירה מקשה מאוד על העד שמנסה לספר אותה ולהעניק לה ייצוג סמלי קוהרנטי באוזני נמען, שמצידו מתקשה בקליטת דבריו . ואכן, את ספרו הראשון פתח ביטון בהבלטה של הקושי לתקשר טראומה, גם באופן שירי : הוּא הוֹלֵךְ בְּשֶׁקֶט אוֹמְרִים, הוּא בְּוַדַּאי מְחַבֵּר שִׁיר, הֵם לֹא אוֹמְרִים אוּלַי דָּמָיו שׁוֹתְתִּים בִּפְנִים . ( ביטון, 1976 : 3 ) ביטון, שמבקש לתת ביטוי לטראומה שלו, מדגיש בשיריו את אי ההבנה התהומית, את האטימות אפילו לעדותו השירית . ההקבלה בין שני ה"אומרים" שבשיר : זה האומר וזה שאינו אומר, יוצרת ניגוד סימטרי בין הייצוג האסתטי של הטראומה לבין ייצוג הכאב . הייצוג האסתטי — "הוא בוודאי מחבר שיר" — מארגן את הטראומה לתוך תבנית, מעבד אותה וסוגר על הכאוטיות שלה ובכך מגונן על הקוראים מפני המפגש הקשה איתה ומאפשר "לא לומר" את הכאב . הטראומה, כידוע, היא מופע כפול : האירוע עצמו, והופעה נוספת שמעוררת את האירוע והופכת אותו לכלל טראומה . האמנות אינה יכולה להעיד על הטראומה, שכן הטראומה ...  To the book