|
|
36 2 פרק ש לי ש י לראות בפעולה של נשרי אקט סרבני המשנה סדרי עולם, שבו מאם מקננת הופכת האמנית להיות מפיצת עוברים לכל עבר תוך דרישה לאחריות אבהית . בסופו היא כותבת : "במרכז המשפחה עומדת האם הגדולה, אלת פריון מטריארכאלית המשכפלת את עובריה, או, לחילופין – האמן כמכונה ביולוגית המפיצה את רעיונותיו לכל המטה אוזן קשבת . התינוק אפשר למגיבים לגעת בעצמם, בהורותם ובילדיהם ( הקיימים או המטאפוריים ) , ובעל-כורחם, נחלצו מעמדות של סגירות וציניות אל מצב של נתינה, דיאלוג ואמון הדדי" ( תמיר, 2017 ) . במילים אלה מציעה תמיר ליוצרת קריאה דיכוטומית של אימהות או אמנות כאשר אפשרות החיבור ביניהן היא דרך הנתינה . היא מעמידה את האמנית במרכז הפרויקט כ"אם הגדולה", אם מיתית שהיא הראשית והאחרית ( במקומו של ישו ) או כאמן שעומד במרכז יצירתו . לפי קריאה אחרת, לא במקרה נוצרת בטקסט של תמיר הבחנה מגדרית בין האם ( אישה ) והאמן ( גבר ) וכי שתי האופציות מתקשות להתאחד . על כך עומדת גם רוני הלפרן בטקסט שכתבה על הפרויקט של נשרי ה ר ה ו ר י ם ע ל ג ב ר י ם , נ ש י ם ו מ ה ש ב י נ י ה ם : ה ע ו ב ר כ נ ק ו ד ת ה מ י פ ג ש ב י ן ג ...
To the book |
|
|