|
|
312 חלק ב' - קח את חייך לידיים ראויים לחברה מנומסת מאז גיל ,12 שוככים לאיטם . ואתה, אשמאי זקן שכמותך, תאכל את הלב . כי נהנית להיות תאב סיפוקים שטוף זימה כל חייך, ואתה חושב שזה יחסר לך קשות . ובכן, אולי . תלוי איך אתה רואה את זה כשמגיע אותו רגע, ואני חושב שאני יודע מה כיוון הדברים . הניחוש שלי הוא שלא תבחין בכלל . הרשה לי לספר לך סיפור אישי מגעיל . היחיד, למרבה החסד, בחלק אישי ומביך בפוטנציה זה של הספר . השעה היא אחת בלילה בחודש מאי ענוג בניו-יורק לפני 15 שנים . אני עומד בדירה קטנה וחשוכה בווסט סייד . הגעתי אחר-הצהריים חזרה מנסיעת עסקים באירופה, נכנסתי למשרד, ומשם ישר לארוחת הערב הממושכת ממנה שבתי זה עתה . אני בן ,55 הייתי ער 26 שעות, ואני עייף עד מוות . למרבה המזל, יש מיטה בסמוך . לרוע המזל, היא לא שלי . היא שייכת לבחורה שמהמהמת בעליזות במקלחת בצד המרוחק של הדירה . אלה ימי הסיום של חיי הבילויים הזוגיים הארוכים והעשירים שלי, ואני שואל את עצמי מה בשם אלוהים חשבתי לעצמי כשהתחננתי בפניה לצאת הערב יחד למסעדה . ההמהום העליז שלה הוא תזכורת קמוטת מצח לאותו עניין תמוה . היא חיה בדירת סטודיו עם ...
To the book |
|
|