"מִישֶׁהוּ" - שיר אבל על מות האב

250 | ״רק מִלָּה בְּעִבְרִית״ : שירֵי אהוד מנור בין ה״אני״ ל״אנחנו״ אָנוּ סוֹבְבִים בִּשְׁתֵּי דְּרָכִים שׁוֹנוֹת, יוֹם וָלַיְלָה לְאָרְכָּן . עֲיֵפִים וּרְעֵבִים וּמְחַכִּים לְאוֹת, בִּנְתִיבֵי אָבָק וּזְמַן . אָנוּ נִפָּגֵשׁ בְּסוֹף דְּרָכִים וּשְׁאֵלוֹת, נִפְגַּשׁ בְּתֹם יָמִים רַבִּים, בְּתֹם הַרְבֵּה לֵילוֹת . אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה קָרֵב עַכְשָׁו, אָבִיב חָלַף, קַיִץ נֶאֱסַף, וְהַגֶּשֶׁם שָׁב . מִישֶׁהוּ, מִישֶׁהוּ דּוֹאֵג, דּוֹאֵג לִי שָׁם לְמַעְלָה . בָּא וְאָסַף כַּמָּה כּוֹכָבִים הֵשִׁיב אוֹתָם אֶחָד אֶחָד . אותו "מישהו" הוא האב המת, אדם אהוב שאבד ושמנור מצליח לשחזרו בתוך תהליך היצירה . ממד הזמן פה הוא פרוגרסיבי, כלומר נע בין ההווה, שבו בטוח הדובר בקיומו של האב שמת, לעבר הוודאיות של הפגישה העתידית "אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות" . זהו נרטיב אישי המצליח ליצור ודאות בתוך ודרך המרחב הפוטנציאלי של היצירה . בעזרת השפה מנור משחזר אפוא את ההורה שאבד, כפי שטוענת קריסטבה : "על ידי איבוד אימא ועל ידי הישענותי על השלילה, אני משיג אותה בשנית בדמות סימן, דימוי, מילה" ( ,2006 עמ' 59 ) . השיר...  To the book