|
|
הסיפור הטראגי על קמצא ובר קמצא מעורר בין השאר את הדילמה על מקומו של הפוסק כמנהיג . רבי יוחנן אינו מטיל את האשמה על בר קמצא או על החכמים, אלא על זכריה בן אבקולס אשר נשאל שאלה הלכתית כבדת משקל . במקום לבחון את השאלה בכלים הלכתיים בלבד, היה עליו להתמודד עם השאלה כמנהיג ובזה הוא כשל . לאורך כל הדורות, אנו מוצאים דינמיקה שונה בין הפוסקים בנוגע ליחס שבין מנהיג למורה הלכה . מנהיג צריך עוז ותושייה, ואילו מורה הלכה חייב להיות בעל ענווה יתרה ויראת ההוראה . יש מקרים שבהם עוז וגאווה עלולים לסכן את מסגרת ההלכה, ואילו יש זמנים שבהם אי שימוש בתעוזה פסיקתית והעדר מעוף עלולים להמיט חורבן, כפי שאירע לזכריה בן אבקולס . דוגמה לדבר ניתן למצוא בהקדמת הרמ"א לחיבורו ההלכתי "דרכי משה" : יראתי שכזה לא יקרני אם אכתוב סתמא, בדרך ברי ולא בשמא, אולי יסמכו עלי הבאים, כי יחשוב שאמרו מי ששוכן בתוך לבאים, ויגורו לנפשם לומר זה דבר קשה, כמי שחולק על תורת משה, לכן אמרתי להעלות שמי על דברי, ומעתה ניתן הרשות לכל הרוצה לחלוק על אמרי, והרוצה לסמוך עלי יבא ויסמוך, ואין חטא אשר יחטא כי אם על הסומך, מאחר שהבחירה ביד האדם אם לאמת...
To the book |
|
|